%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%97%d7%9c%d7%94

 

חינוך ילדים

מאמר מס' 1:

גבולות לילדים

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

עצור, גבול לפניך

אנו מציבים גבולות לילדים. זה חשוב מאוד. חשוב לנפש הילד, חשוב לסדר בבית. אך אותן גבולות שאנו מציבים לילדים חייבים להיות ברורים ובהירים. לא "אולי" "כמעט" ו"למה לא". הם חייבים להיות מסומנים בדיוק כמו גבולות של מדינות. הגבול שאנו מציבים חייב להזהיר: 'עצור, גבול לפניך!'

ולא רק לפני חציית הגבול יש להעביר מסר ברור, אלא אף כאשר ילד חוצה את הגבול, חייבת לבוא תגובה ברורה, כדי שיהיה ברור: את הגבול לא חוצים!

וכיצד עושים זאת? מסר זה די לו להתבטא במבט חמור או מאוכזב ובנימת קול תקיפה מעט. תלוי, כמובן, במהות הגבול, בגיל הילד וברמתו האישית, וגם באיכות הקשר שבין הילד להורים. אך תגובה חייבת לבוא.

כמובן שגבולות אמורים להשתנות ולהתעדכן בהתאם ליכולותי וגילו של הילד.

אך מצד שני, הגמישות היא בת לוויה הכרחית עבור מציבי הגבולות.

ננקוט דוגמה: קיבלנו על עצמנו כחוק ולא יעבור, כי בשעה מסוימת מתבצע "כיבוי אורות". ואמנם, בכל ערב האורות כבים בדיוק במועד שנקבע. אולם למרות זאת, אנו מבינים כי תוקף ההחלטה אינו חל באותו ערב שבו מתחתנת אחותו הצעירה של האב. גם אנו ההורים מבינים כי הכוונה בהקמת הגדר של שעת השינה היתה רק לימים כסדרם.

 

מאמר מס' 2:

עידוד לילדים

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

מי מרעיב את ילדיו?

האם שמעתם פעם על מישהו שמרעיב את ילדיו?

אוי… כמה שזה לא אנושי!

קשה לומר את האמת, אך אין ברירה. את השורות הבאות לא היה קל לכתוב: מה תעשו אם נאמר לכם, שיש הרבה הורים כאלה ויתכן שההורים הללו הם…אנחנו?

הכיצד? כל המחנכים טוענים פה אחד כי – "הלחם של הנפש של הילד הוא עידוד". וילד שלא מקבל כל יום עידודים, הוא ילד שהנפש שלו…מורעבת. וזה מספיק חמור להרעיב ילד.

בגמרא מסופר סיפור מאוד מוזר, שאפילו המפרשים התקשו לענות על השאלה, מדוע סיפור כזה מוזר מובא בגמרא.

הגמרא מספרת על שד שפגש ברבי יוסי, וביקש ממנו עזרה, וכך אמר: " אני השד האחראי על הנהר של העיירה שלכם. מעולם לא הזקתי לאיש. לא ביום, ולא בלילה. לפני שבוע, הגיע לנהר שד אחר, שביקש לכבוש את המקום עליו אני שולט. קבענו לפתוח במלחמה ביום שישי בחצות היום. המנצח –הוא זה שישלוט על הנהר. מבקש אני ממך, רבי יוסי, שתבואו כל בני העיירה ביום שישי בחצות היום, תעמדו סביב הנהר עם סירים וכפות, ותעשו רעש גדול ותצעקו: ' שלנו, תנצח! שלנו תנצח! ' .

הגמרא ממשיכה לספר אודות הסיפור המוזר: רבי יוסי הסכים לבצע את בקשתו של השד ובחצות יום שישי, כל בני הקהילה עמדו סביב הנהר ברעש גדול צעקו – שלנו תנצח!

לפתע, המים געשו, עלו וירדו, טיפות ניתזו לכל עבר ומיד לאחר מכן, נראה דם נשפך על המים.

מיד בסיום המעשה, נגלה השד לרבי יוסי ואמר לו: "תודה, ניצחתי".

עד כאן המעשה.

מפרשי הגמרא תמהו: ממתי הגמרא מספרת סיפורים כאלה, ומה המסר הסיפור ?

אך בסופו של דבר, המסר בהחלט ברור. המסר הוא – שאפילו שד זקוק לעידוד, וכל שכן בני אדם ובטח שילדים גם !

לעודד, לעודד, ולעודד!

מאמר מס' 3:

פרסים לילדים: 

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

הפרס המזיק והפרס המזיק פחות

צריך לזכור כי כאשר אנו מבטיחים פרסים לילדים. בתוך תוכם, אף אם אנחנו לא מרגישים בכך, מתחולל לו תהליך.

"מי שיילך לישון בזמן, יקבל ממני ממתק בבוקר!" כך האמהות נוהגות לומר. ובינתיים: ליבו, מוחו נתונים במחשבה תמידית אודות הפרס הנוצץ והחשוב.

מאותו רגע שהילד מתחיל לחשוב על הפרס המובטח שיינתן לו מחר באם יעמוד באיזו שהיא מטלה, מתפתחת בו כמיהה לפרס, וגם: לחומריות.

הפרס אמנם הוא אחד משלושת הדברים המסייעים להפעיל ילדים לפעולות חינוכיות, וזה דבר טוב, אך הוא טומן בחובו פיתוח וכמיהה לחומריות. ואם נהיה ישירים מספיק, נכתוב כי הורים המבטיחים פרסים לילדים שלהם, מפתחים בנפשם באופן ישיר את הלהיטות אחר החומריות, ו"העולם הזה".

נשאלת השאלה, לא נעניק פרסים?

התשובה היא: כן, נעניק. אין ברירה אחרת. אך שאיפתנו בהענקת הפרסים תהיה דווקא "לפרס הלא מובטח מראש", הכוונה היא – להענקת פרס שאינו מגיע אחרי הבטחה אלא בתור פרס שמגיע בהפתעה גמורה, בלי לתת לילד יכולת לכמוה לפרס, לחשוב עליו, לצפות לו בכליון עיניים ולייחל לו ביום ובלילה, ובכך כאמור, מתפתחת בו חשיבות גדולה לחומריות.

רק בהפעלת ילד לפעולה או ערך חדש שאינו מוכר לילד – רק שם נשתמש בהבטחת פרס מראש.

באם נשתדל להעניק פחות פרסים "המובטחים מראש" ולשים ליבנו דווקא לפרסים "המגיעים בהפתעה", נסייע לילדנו לפנות מקום נרחב בנפשם דווקא לערכים רוחניים.

בהצלחה

מאמר מס' 4: 

תעשיית העונש :

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

שמענו ולא פעם, על הורים ומורים, שעיקר הקשר שלהם על הילדים היא באמצעות עונשים. "רק כך ניתן להשליט סדר בחיים" טוענים הטוענים. "לא ניתן להשתלט בעידן הזה עליהם, אלא באמצעות הרתעה". דוגמאות רבות הובאו בצמוד לטענתם: "אם הוא מאחר לשיעור – אני מענישה", "כשהוא מרביץ, מקלל או משקר – אני מענישה". "כשהוא עושה לי בעיות בסופר – אני מאייימת עליו שבבית כבר אטפל בו". " כשהוא לא מקשיב לדבריי – הוא מייד מקבל עונש או לחילופין אני אומרת "חכה שאבא יגיע".

וזה עצוב.

תעשיית העונשים הלכה והתפתחה. נכון, אולי העונש הוא מקור זמין ומהיר להשלטת סדר, אך דא עקא – יש לו מחיר כבד. הוא פוגע במשמעת הילד באופן ישיר. כלומר: ככל שמענישים יותר – כך יוצרים ילד פחות ופחות ממושמע.

העונש המרובה – ממרמר את הילד, מלמד אותו על עצמו כי הוא בעייתי, יוצר אצלו "אנטי" לערך עליו הוא הוענש ויותר מכל – הוא מרגיל את הילד להיכנע רק לכוח.

ילד ממושמע הוא ילד שנכנע לדרישה של אבא, אמא או מורה.

ילד שאינו ממושמע הוא ילד שנכנע רק שאבא, אמא או המורה מפעילים כוח.

ילד שמידותיו הושחתו על ידי הפעלת עונשים מרובים – הוא ילד חסר גבולות שהוטל עליו לחיות כל חייו במאבקים עם החברה ובינו ולבין עצמו.

על המחנכים וההורים להתאמץ ללמוד כיצד מנהלים מקום חינוכי בלי עונשים, או לכל הפחות רק 10% מהזמן.

מאמר מס' 5: 

חינוך זה עידוד :

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

חינוך

אתה מחנך?

אם לא המילה "חינוך", הייתה באה במקומה המילה "עידוד".

"לחנך ילד" פירושו הוא "לעודד ילד". ומכאן, מי שאינו מעודד – אינו מחנך, שהרי עידוד הוא לב ליבה של מלאכת החינוך.

ונסביר:

חינוך, כך עפ"י רש"י בספר בראשית י"ד י"ד– הוא "לשון התחלה" כמו : 'חנוכת' בית ( התחלת מגורים בבית ) בית או 'חנוכת' המזבח ( התחלת עבודה במזבח ), ו'חינוך' ילדים הרי הוא ' התחלת ילדים' כלומר – להניח את הילד על מסלול שבו הוא ימשיך מאליו להתקדם, גם כשאבא ואמא כבר לא יהיו לידו בהמשך החיים.

ובמילים אחרות, כשהורים מחנכים ילדים – הם בעצם צריכים לגרום לו להמשיך לבד את הכללים או הערכים אותם הוא למד, כלומר – הם אם הילד ממשיך לבד, הרי שההורים התחילו איתו תהליך שממשיך עד עתה.

ומי שאינו עושה כך – הרי שאינו מחנך כלל!

נשאלת שאלה: כיצד גורמים לילד להמשיך לבד את הערכים ( שבת, ברכות, תפילין, נטילת ילדיים, לימוד תורה ) שאותם לימדנו אותו?

תשובה:

אם ילד מתפלל או לומד תורה מתוך כפייה או לחץ – סביר להניח שהוא לא ימשיך לבד, משום שהתפילה או הלימוד גורמים לו סבל. הורה שעושה כך – לא התחיל תהליך עם הילד. הוא לא חינך.

אם ילד מתפלל מתוך נעימות, מתוך הרגשת סיפוק של "עשיתי משהו טוב", כיף, "טוב לי" או "אני שמח" – סביר להניח שהוא ימשיך להתפלל גם כשההורים לא נמצאים לידו. הורה שעושה כך – עושה את המוטל עליו – התחיל תהליך שסביר להניח שימשך גם בעתיד. הוא חינך.

וכיצד גורמים לילד לאהוב את מה שהוא עושה?

במילה אחת: לעודד.

מאמר מס' 6: 

ביקורת רעה :

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

אין – ולא היה – וגם לא יהיה מאן דהוא שישתנה מהטחת ביקורת ( מסר הביקורת הוא " למה עשית כך" כלומר: אתה לא בסדר ).

בישראל, עפ"י מבדק, נאמרות לילדים כ 100 ביקורות ביום, שהם 700 פעם בשבוע, שהם 3000 פעם בחודש, שהם 36,000 פעם בשנה, ובהנחה שהילד בן 10 שנות "חינוך"  – הוא לבטח שמע 360,000 ( שלוש מאות ושישים אלף פעמים ) "אתה ל-א בסדר."

אין ספק שהילד, או ליתר דיוק – תת ההכרה של הילד, ישתכנע שהוא ילד ללא סיכויי הצלחה בחיים.

ומכאן – המשוואה פשוטה:

הילד לא משתנה – וממשיך לא להקשיב להורים ( שהרי…אין לי סיכוי להיות טוב יותר ). ואם הוא לא מקשיב להורים – הם מטיחים בו ביקורת ( שהרי כיצד ישתנה – כך למחשבתם ). ואם ההורים מטיחים בו בו ביקורת – הוא ממשיך להשתכנע באופן מקובע – ש"אני לא יוצלח", וחוזר חלילה.

הילדים מסכנים – אין לאן לברוח. ההורים מותשים – כמה כבר אפשר להעיר.

אבל הסכנה הגדולה ביותר: ההורים, במו-ידיהם – עיצבו לילדם תדמית של "אתה לא יוצלח".

הגיע הזמן – להפסיק לבקר. הביקורת – לא משנה דבר. אם הילד עשה מעשה לא לרוחנו – עלינו להציב דרישה. כלומר : "אצלינו ל-א מקללים" במקום הביקורת: "למה אתה מקלל"? או – "לא עולים עם נעלים על הספה" במקום "למה אתה עולה עם נעליים על הספה", ודוגמא אחרונה: אין לומר "א-ל-ף   פ-ע-ם   א-מ-ר-ת-י  – ל-ך להיכנס למקלחת" אלא – לתפוס אותו בידו ולהכניסו למקלחת.

 

מאמר מס' 7: 

מכות :

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

זה כואב

4 סיבות מדוע אסור בימינו להשתמש בעונש גופני (הכאת ילדים) למטרת חינוך:

  1. הקשר הנפשי של הילד עם הוריו אינו חזק דיו כבעבר, ואף אינו חזק דיו כדי לסבול עונש כהכאה. עונש גופני כהכאה יכול לנתק וליצור מתחת לפני השטח ניתוק ריגשי בן הורים לילדים, ובמצב כזה – לא ניתן לחנך ילד.
  2. נפש הילד חלשה מדורות שעברו, גם אם אין הדבר נראה לעין. עונש גופני עלול להסב נזקים נפשיים סמויים לילדים, העלולים ליצור קשיים בהמשך החיים.
  3. הורים אינם יודעים להכות עפ"י גדרי ההלכה, דהיינו – הכאה מתוך כעס נחשבת כהשחתה בדיני אדם, כפריקת עצבים במסווה של הכאה לשם חינוך. הכאה מתוך כעס אסור עפ"י ההלכה לחלוטין.
  4. האווירה הלא תורנים השוררת ברחוב עלולה להביא את הילדים למרידה בהורים המכים לשם חינוך. הכאה העלולה להביא לידי מרד היא בגד "ולפני עיוור לא תתן מכשול" ( בבנו הגדול הכתוב מדבר, כדברי חז"ל )

לדידן, אין זה משנה מה הסיבה מדוע אסור להכות לשם חינוך. מה שכן משנה היא – המציאות שמראה למעלה מכל ספק שהכאה מביאה לידי נזקים עוצמתיים.

גם מחנכים אשר כלל לא נחשפו לדעות לא-תורניות ואינם מושפעים כלל מדעות כוזבות ואו מחינוך שלא עפ"י דעת רבותינו, מסכימים פה אחד אך ורק לנוכח המציאות והתוצאות: חד וחלק –  בימינו אנו – אין להכות.

 

מאמר מס' 8: 

3 זמנים קריטיים בהתפתחות נפש הילד :

שם המחבר – "הרב נאור תוהמי"

3 זמנים קריטיים בהתפתחות נפש הילד:

היציאה מן הבית בבוקר. כשהילד יוצא מן הבית לבית הספר, מלווה אותו הרגשה תת-הכרתית האומרת: ההורים שלך שמחים שיצאת מן הבית. אם היציאה מלווה בלחץ, צעקות, מריבות ומאבקים – הרגשה זו מתעצמת ואף עלולה להוכיח את נכונותה. ילד כזה – יוצא ליום הלימודים בהרגשת מתח סמוייה והישיגיו או ריכוזו עלולים להגיע לשפל.

החזרה אל הבית בצהרים. כשהילד חוזר הביתה, הוא נזכר בהרגשתו ( "ההורים שמחים ביציאתך מן הבית"). הרגשה זו עולה מן תת ההכרה, והילד מנסה לבדוק האם הרגשה זו נכונה או לא. במידה והוא מתקבל בלחץ, בלי תשומת לב מיוחדת, הרגשה זו עלולה לאמת את נכונותה. ילד כזה – מרגיש בבית רע. ואם ילד מרגיש בבית רע – הוא מחפש להרגיש טוב…בחוץ. ברחוב.

זמן ההשכבה. בזמן ההשכבה תת המודע של הילד מתנפח למימדים עצומים. כל מה שחווה במשך היום ( מורה צועקת, מכונית צופרת, כוס נשברת וכו' ) – מתחיל לתפוס בדמיונו מקום נרחב. אם ילד הולך לישון מתוך מאבקים וצעקות – תת המודע המנופח והמפחיד "שוקע" לו בנפש, ואין מנוחתו מנוחה, גם בבוקר שלמחרת. ילד חייב לישון מתוך הרגשת נעימות, חיבוק, ולב של אבא ואמא.

 

הרצאות:

ר' נאור תוהמי, מוסדות יודעי בינה, בראשות הרב הגאון יניב עשורי שליט"א

שיעור מוקלט:

כיצד מעניקים משמעת לילד?

 

שיעור מוקלט:

ביקורת הרסנית לילדים

ר' נאור תוהמי, מוסדות יודעי בינה, בראש הרב הגאון יניב עשורי שליט"א

 

שיעור מוקלט:

תדמית הילד על עצמו 

ר' נאור תוהמי, מוסדות יודעי בינה, בראש הרב הגאון יניב עשורי שליט"א

שיעור מוקלט:

שיעור בחינוך בסיסי: חינוך והפעלה חלק א'

ר' נאור תוהמי, מוסדות יודעי בינה, בראש הרב הגאון יניב עשורי שליט"א

 

שיעור מוקלט:

שיעור בחינוך בסיסי: חינוך והפעלה חלק ב'

ר' נאור תוהמי, מוסדות יודעי בינה, בראש הרב הגאון יניב עשורי שליט"א

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%97%d7%9c%d7%94

 

גלריית תמונות

מענין לדעת

הג'ירף

לבם של הג'ירפים מגיע למשקל של עשרה קילוגרמים ולאורך של שישים סנטימטרים, ועליו לספק לחץ דם הגדול פי שתיים מלחץ דם של יונק גדול ממוצע, זאת על מנת לשמור על זרימת דם תקינה למוח. מכיוון שהרגליים של הגי'רף ארוכות מצווארו, הוא נאלץ לפשק את רגליו בפישוק רחב כאשר הוא רוצה להרוות את צמאונו . עובדה זו יוצרת בעיה כפולה: כאשר הוא רוכן קדימה לשתות, מוח הג'ירף עלול לקבל זרם גדול מידי של דם : כאשר הוא מתרומם חזרה, זרם הדם קטן באופן משמעותי , בשני המקרים עלול הג'ירף לאבד את הכרתו, לכן,מפותחות הג'ירף שתי מערכות לוויסות הדם: כאשר הוא מתכופף, זרם הדם ממותן על ידי מערכת מורכבת של שסתומים המווסתים את כמות הדם המגיעה למוח: כאשר הוא מתרומם , מערכת המכונה בשם " רשת מופלאה " ( Rete mirabile ) פועלת כמעין בולם זעזועים, ומונעת גם כן אובדן הכרה. לחץ הדם האופייני לג'ירף, שהוא גבוה מאוד יחסית ליונקים, מחייב את הג'ירפים להיות בעלי כלי דם עבים במיוחד.